<h1>צרור הכסף הקצר, דרך ד' שער ג'</h1>
<h2>דף ז.</h2>
והשתא דנהיגי דקונין בסודר והמוכר תופס בראש הסודר, ואפילו בסודר דאחרים קנה, כמו שאמרו שהנותן כלי לחבירו כדי שיקנה הלוקח דקנה. ואע"פ שתפס ע"מ להחזירו, מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה. ואי אית ביה שלש על שלש באחיזת הסודר, כמאן דפסיק דמי. ואיתה פ"ק דמציעא, ור"ם פ"ה דקנין [כתב] אפילו פחות משלש אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו. וי"א דאם רצון המוכר לפסוק אותו שנותנין לו לקנות בו, הרשות בידו. ובגמרא לא אמר אלא כמאן דפסיק, ולא שיפסיקוהו, וזה הנכון.
<h2>דף מד.</h2>
כבר אמרנו דאין מטבע נעשה חליפין. מיהו יש מטבעות שהן כפירות לגבי אחרות, כגון מעות הרעות שפסלתן מלכות, ומעות [אשר] אין יוצאין קונות את היפות, כלומר משנתן הרעות לחבירו נתחייב לתת לו היפות שהחליפו אע"פ שלא משך. וכן הזהב קונה את הכסף, דמשנתן לו את הזהב נתחייב [לתת] לו את הכסף, כמו אם היה קונה פירות. ודין זה בלשונות זהב וכסף הם כמטלטלין דנקנין בחליפין. ודינר זהב הוי טיבעא לגבי פירי. ודוקא שיוצאים בכל מקום בההוא אתרא, אבל אי נפיק בדוחקא הוי כפירא. וכן במטבע כסף שאינו יוצא הוי כפירא לכל מילי. הרי"ף ור"ם פ"ו דקנין. וכן [כתב] הרשב"א, אע"פ שיש דעות אחרות.
<h2>דף מו.</h2>
וקנין סודר נקנה בו כל דבר חוץ ממטבע, דאין מטבע נעשה חליפין, ואיתה פרק הזהב. וכן מלוה על פה אינה נקנית בחליפין אלא במעמד שלשתן, כמו שכתבתי בדרך שני דין מעמד שלשתן.
<h2>דף מו:</h2>
ומי שמכר לחבירו שום דבר ונתחייב הלוקח במעות, ואחר כך ראה מוכר חפץ אחד ברשות לוקח ואמר תן לי זה באותן מעות שנתחייבתי זה החפץ, קנה בלא משיכה ובלא הגבהה, רי"ף פרק הזהב ור"ם פ"ה דקנין. והראב"ד חלק עליו. ואם היה לו חוב עליו מחמת דבר אחר, לא מחמת המכר, אע"פ שרצו שניהם, לא קנה עד שימשוך או יגביה. ר"ם.
<h2>דף מז.</h2>
והחליף חמור בפרה וטלית ומשך פרה ולא משך עדיין הטלית לא קנה, שאין כאן משיכה גמורה. ולא אמרינן ליקני כנגד החצי שמשך, דחמור אינו ראוי ליחלק. ואם החליף מעות בלא מנין ומדה ומשקל, אלא נטלן ואמר מכור פרתך באלו, ונתנם לו קנה. ולא הצריכו משיכה משום דהוא דבר שאינו מצוי, ולא גזרו לנשרפו חטיך בעליה. ואיתה כל זה פ"ק דקידושין [כ"ח ע"ב]. אבל כור חטים שהחליף בפרה וטלית, ומשך את הפרה, קנה בחטים כנגד הפרה, דראוי ליחלק, לא כחמור. וכי אמרינן דמעות אינן קונות אלא משיכה, היכא שנתן לו מעות בלי מנין, [אבל אם מנה לו המעות] קנה אע"פ שלא משך.
וכשקונין, בכלי דוקא ולא בפירות. וצריך שיהא הכלי מן הקונה. דהכי הילכתא כרב דאמר הכי. רי"ף פרק הזהב. והוא חלף קרקע שקונה. וכיון שקנו קנין סודר שוב אין יכולים לחזור בהם. וקונין בכלי אע"פ שאין בו שוה פרוטה, ואיתה בפרק הזהב.
כשאדם לובש סודר שאול, ומקנה בו, והמשאילו לא רצה בזה ולא ידע, בעלי התוספות חשו, כשהכלה הולכת ולובשת בגדים שאולים ומקנין בסודר שלה, אע"פ שכותבים פרוזבול על קרקע שאול וארבע אמות מושאלים כמו שכתבתי לעיל.
כמאן כתבינן במנא דכשר למיקני ביה, במנא לאפוקי מרב ששת דאמר אפילו בפירות, דכשר להוציא איסורי הנאה, למיקניא לאפוקי מדלוי דאמר בכליו של מקנה, ביה למעוטי מטבע. ובקנין אע"ג דלא יהיב דמי, דמיד שעביד נפשיה. כל זה פרק הזהב.
<h2>דף מח.</h2>
הנושא והנותן אפילו בדברים, כל החוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו. אבל מי שפרע אינו מקבל, דאין מוסרין מי שפרע אלא כשקנה דבר תורה, אם לא מדרבנן במעות. אבל כל דמדינא לא קני אינו מקבל מי שפרע. ואיתה פרק הזהב תניא א"ר שמעון אע"פ שאמרו אין דינר זהב קונה טלית אמרו מי שפרע וכו' יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו. ואיתה בירושלמי [קידושין פ"ב ה"ה]. והיכא שבא אונס במקח קודם משוך הלוקח, אפילו נתן המעות, אפילו מי שפרע ליכא אם חוזר בו, שהרי אין המוכר מעמיד לו המקח, וכן [כתב] רב האיי שער י"ג ספר המקח. ורבינו תם הוסיף שאינו מקבל מי שפרע אלא החוזר משום יוקרא וזולא, אבל מחמת פחד אונס אפילו לא בא עדיין חוזר בו קודם הגעת האונס ואינו מקבל מי שפרע. והגאונים ורבינו חננאל [כתבו] דוקא אם בא האונס קודם.
<h2>דף מט.</h2>
דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה. ואף ר' יוחנן לא אמר אלא במתנה מועטת, אבל במרובה לא סמיך דעתיה דמקבל ואין בו משום מחוסרי אמנה. פירוש מתנה מועטת, [ו]במכר [אפילו] דזל ונתייקר יש בו משום מחוסרי אמנה. איתה פרק הזהב. האומר לעני שיתן לו מתנה נעשה כנדר [אבל] לעשיר לא. ירושלמי [פ"ד ה"ב] רב מפקיד לשמעיה אימת נימא לך תתן מתנה לבר נש, אי מסכן הוא הב ליה, ואי עתיר אמליך בי תנינות. רי"ף כתבו ור"ם פ"ז דקנין.
ומי שנתן מעות ולא משך וחזר בו, משאמר לו מוכר בוא וטול מעותיך, המעות אצלו בפקדון ואינו חייב אלא בפשיעה. אבל חזר בו מוכר (התחלה) [מתחילה], אע"פ שאמר [ל]לוקח בוא וטול את שלך, לעולם הם ברשות מוכר עד שיקבל מי שפרע, ואחר כך שיאמר לו טול את שלך. רי"ף פרק הזהב. והרשב"א [כתב] דבכל ענין דוקא שמעות לוקח הם ברשות מוכר, אבל אם הוציאם אע"פ שייחד לו מעות אחרות וקבל מי שפרע ונאנסו, נאנסו למוכר.
<h2>דף עד.</h2>
האי סיטומתא, פירוש שהלוקח היה עושה רשימה במקח כדי לקנותה, קניא. י"א למקנא ממש. ורבנן אמרי לקבולי מי שפרע. ובאתרא דקנו ממש [קני]. ואיתה פרק איזהו נשך. ונפקא מינה דכל שנהגו לקנות בו התגרים קונין על פי המנהג, שמנהג מבטל הלכה. וכתב ר"ם פ"ז דקנין, דוקא שעשה הרשימה בפני המוכר או שאמר לו רשום מקחך, כדרך שביארנו במשיכה ובחזקה עד כאן.
